החלטה בתיק עע"ם 3908/11

1.           בפני בקשה לעיכוב הביצוע של פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' הנשיאה, השופטת מ' ארד), שניתן בעתירה (עת"מ 43366-03-10), שהגישו המשיבים כנגד המבקשים.  

הנתונים הרלבנטיים לעניין יובאו בקצרה להלן.

2.           המשיבה 2, שהיא כתבת של המשיב 1, פנתה בחודש אוגוסט 2009 - למבקש 2 בבקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע), בגדרה נתבקש, בין היתר: "מידע כמותי הנוגע למספר התיקים הפתוחים בהם מטפל כל אחד משופטי בתי המשפט המחוזיים ברחבי הארץ ושופטי בית המשפט העליון" ו"נתונים לגבי משך הזמן שחלף מאז פתיחת כל אחד מתיקי האב הפתוחים". מידע זה נדרש למשיבים, לדבריהם: "לאור החשיבות הציבורית העליונה בנוגע לעומס המוטל על מערכת בתי המשפט".

3.           המבקש 2 השיב לפניית המשיבה 2 כי ראשית עליה לשלם אגרה כחוק, ולאחר מכן, כך נאמר, הוא יבקש ממחלקת המיחשוב בהנהלת בתי המשפט להכין הנתונים הנ"ל (הוא אף ציין שפרטים נוספים שנדרשו בפניות המשיבים - אינם מצויים בידי הנהלת בית המשפט).

לאחר שהאגרה שולמה והנושא הועבר לטיפול המבקשת 1, הודיע היועץ המקצועי למנהל בתי המשפט, עו"ד ברק לייזר, במכתבו למשיבה 2, בין היתר, כי: "הצגת פירוט של מספר התיקים המוקצים לכל שופט תבטא מצג מוטעה, שאיננו מעיד על דבר מלבד על הקצאה מספרית של תיקים עלומים לנושא משרה שיפוטית". בהקשר זה הוסבר כי: "הצגת נתונים שתשקף מדד אמיתי לעומס, מחייבת פיתוח כלי לסיווג תיקים, אשר יביא בחשבון את הזמן והמשאבים המוקצים לכל תיק ותיק, וזאת לצורך יצירת בסיס להשוואה". עוד נטען כי כלי מעין זה לא קיים כיום אצל הנהלת בתי המשפט, שכן מחקר שנערך בעבר לצורך פיתוחו לא צלח, אף שיש כוונה לבצע מחקר משלים בעתיד. המשיבה 2 אף הופנתה לדו"ח חופש המידע השנתי ולדו"ח החצי שנתי, אותם מנפיקה הנהלת בתי המשפט. דו"חות אלה הם פומביים, כידוע, ומצוי בהם, כאמור בפסק הדין, מושא הערעור, בין היתר: מידע כמותי לגבי תיקים תלויים ועומדים, תיקים שנסגרו ואינפורמציה ביחס לתיקים שנפתחו בכל אחד מבתי המשפט בארץ, לרבות נתונים אודות אורך חיי תיק בממוצע.

4.           משלא עלה בידי המשיבים לקבל את המידע שנתבקש על-ידם - הם הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. לטענתם, בתמצית, נקודת המוצא היא כי המידע המצוי בידי הרשות צריך להיות גלוי לציבור, שכן הרשות הציבורית מחזיקה במידע כנאמן עבור הציבור ומטעמו, וכעיתונאים - זכותם ותפקידם לקבל ולפרסם מידע זה. לדעת המשיבים, המבקשים לא הציגו כל טעם מהותי שיש בו כדי להצדיק הימנעות מגילוי המידע, ואף החשש שהמידע המבוקש איננו משקף מדד אמיתי לעומס - איננו מהווה נימוק שכזה. המשיבים גרסו כי החלטת המבקשים שלא להעביר לידיהם את המידע המבוקש נגועה אף בפגם נוסף, נוהלי ביסודו: לטענת המשיבים, המבקש 2 - הוא הממונה על חופש המידע בהנהלת בתי המשפט, החליט למסור לידיהם את המידע, אך החלטה זו שונתה לאחר מכן על ידי גורם אחר, שאיננו מוסמך להחליט בעניין, בלא שניתן, לתפיסתם, כל הסבר לשינוי.

5.           המבקשים גרסו בתשובתם, בין היתר, כי מסירת המידע המבוקש למשיבים עלולה "לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית, או את יכולתה לבצע את תפקידיה", במשמעות האמור בסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, ולכן רשאים הם שלא להעביר מידע זה לידי המשיבים. על פי עמדת המשיבים, מסירת הנתונים אודות מלאי התיקים של כל שופט, תוך חשיפת זהות השופט והתייחסות למשך זמן ניהול ההליכים בכל תיק ותיק, עלולה להביא להצגת תמונה מעוותת של חלוקת העומסים בין בתי המשפט לבין עצמם ובין השופטים לבין עצמם. הנימוק לכך הושתת על העובדה שפרסום הנתונים - ללא התייחסות למשקל התיקים ולתשומות הדרושות לצורך ניהול כל אחד מסוגי התיקים הקיימים, עלול ליצור תמונה שגויה באשר למידת העומס המוטל על בית משפט, או שופט מסוים ובאשר למידת יעילותם. תמונה שגויה זו אף עלולה, לסברת המבקשים, להסיט את תשומת הלב אל השופטים באופן אישי, על חשבון הפרמטר האמיתי אליו יש ליתן את הדעת, והוא הניהול האיכותי של ההליך השיפוטי. כך עלול להפגע אמון הציבור במערכת המשפט, ודבר זה צפוי להביא אף לריבוי תלונות ובקשות לפסילת שופטים.

אשר להשגה בדבר הפגם הנוהלי, שנטען כי נפל בהחלטה - השיבו המבקשים כי אין לראות בתשובתו של המבקש 2 למשיבים משום התחייבות למסור מידע כמותי לגבי התיקים שבהם מטפל כל שופט, תוך חשיפת זהותם של השופטים. עוד צוין כי המשך הטיפול בבקשת המשיבים לא נעשה על ידי המבקש 2 במישרין (אלא על ידי גורם אחר בהנהלת בתי המשפט), שכן נבצר מהמבקש 2, מסיבות אישיות, להמשיך ולטפל במכלול.

6.           לאחר הגשת כתבי בי-דין - התקיים הדיון בעתירה ובעקבותיו נוהל בין הצדדים מו"מ לבחינת הסדר מוסכם, ואולם הענין לא הסתייע. משהסתבר כי ההליך יימשך - הוסיפו המבקשים טיעונים משלימים להצדקת גישתם. במסגרת זו הם גרסו כי חוק חופש המידע, החל על בתי המשפט ככאלה - איננו מתפרס על "תוכנו של הליך משפטי", במשמעות האמור בסעיף 2(5) לחוק האמור. לשיטת המבקשים - המידע המבוקש נוטה - מעבר למותר - "למהות תוכנו של ההליך המשפטי", וחורג מ"הפן המינהלי" של פעולות המערערת, אשר רק גילוי מידע לגביו מוצדק, בכפוף לתנאי חוק חופש המידע. עוד הוסיפו המבקשים חומר השוואתי, שבא ללמד כי במדינות אחרות בעולם, גילוי מסוג זה, שנדרש על-ידי המשיבים - איננו מקובל.

המשיבים גרסו בתשובה כי הטיעונים החדשים יש בהם משום שינוי חזית אסור, ולגוף הדברים הם כפרו בנכונותם - עובדתית ומשפטית כאחד.

7.           בסופו של הליך - לאחר ההתפתחויות הנ"ל, בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים קיבל את העתירה, ונימק הכרעתו בפסק דין מקיף, תוך שהוא דוחה את טענותיהם השונות של המבקשים. בסוגיית החשש בדבר שיבוש תפקודה של הרשות הציבורית מצא בית המשפט הנכבד, על יסוד ניתוח של פסיקה וספרות משפטית, שעניינם סעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, כי הסייג האמור יחול רק מקום בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה חמורה בתפקוד הרשות הציבורית, וזו איננה מתקיימת כאן, לדעתו. בית המשפט הנכבד הכיר בכך שהמידע המבוקש על ידי המשיבים אמנם איננו יכול להוות מדד לעומס המוטל על בית משפט, או על שופט מסוים, וכי סיקור שיציג את חלוקת העומסים בין בתי המשפט והשופטים, או שיציג שופטים מסוימים כבלתי יעילים, על סמך מידע זה בלבד, אפילו הוא כשלעצמו מדויק - עלול להיות חסר בסיס ומטעה. עם זאת בפסק הדין הוסף כי פרסום הנתונים אגב ביקורת על מערכת בתי המשפט היא לגיטימית, וככל שהיא מבוססת - היא אף עשויה להביא לשיפור בפעילות הרשות, וככל שאיננה מושתתת על יסודות איתנים, הרי שההתמודדות עמה צריך שתיעשה באמצעים דוגמת דוברות והסברה, ולא בדרך של אי-מסירת המידע. בית המשפט הנכבד אף סקר בפסק דינו את מצב הדברים בסוגיות קרובות במדינות מסוימות במערב, ומניתוח המשפט המשווה - שאותו לא ביקש למצות - מצא כי יש מדינות אחדות המאפשרות גילוי ופרסום הדומים לאלה המבוקשים בידי המשיבים כאן.

נוכח כל האמור, בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים הורה למבקשים להיערך למסירת המידע המבוקש למשיבים, וזאת עד לתאריך 1.9.2011.

8.           המבקשים ערערו על פסק הדין. בגדר הערעור המבקשים מטעימים כי הם נכונים להעביר למשיבים מידע סטטיסטי מסוים המצוי בידם, וכי הדבר אף יעלה בקנה אחד עם מדיניותם הכללית בדבר שקיפות פעילותה של המערכת וחשיפתה לציבור. יחד עם זאת, הם שבים וטוענים, כי ציון שמות השופטים במסגרת העברת המידע הסטטיסטי המבוקש - ישבש את תפקודה התקין של המערכת ואת יכולתה לבצע את תפקידה. בהקשר זה חוזרים המבקשים על טענותיהם בבית המשפט הנכבד קמא, ואף מחדדים אותן. לשיטתם, יש פער בין מסירת מידע מערכתי (שהוא זה  שאמור לקדם את מטרותיהם המוצהרות של המשיבים), לבין שחרור מידע פרסונאלי אודות תפקודו של שופט ספציפי, העלול להציג אותו, לדעתם, באופן לא ראוי, כאחראי לקשיים המערכתיים עמם מתמודדים בתי המשפט לעת הזו. מכאן נובעת, לגישתם, מסקנה שפרסוניפיקציה של המידע איננה נכללת במסגרת חובת הגילוי החלה מכח חוק חופש המידע על הרשות הציבורית בתור שכזו. זאת ועוד - לשיטת המבקשים, מסירת מידע - שאין חולק כי למעשה איננו משקף מצב אמיתי במובן המהותי, באין מדד השוואתי אובייקטיבי - רק תפגע בציבור השופטים, כמו גם בעצמאות הרשות השופטת ובאמון הציבור במערכת.

9.           בגדרי ערעורם, ובתום סקירת טעמי הערעור, עתרו המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין - עד להכרעה בערעור. אי מתן צו עיכוב הביצוע המבוקש, כך גורסים המבקשים, עלול לייתר את הערעור כולו ולסכל את המטרה לשמה הוגש הערעור. בנסיבות אלה נוטה מאזן הנוחות, לסברת המבקשים - לטובתם, שכן בעוד שיישומו של פסק הדין יביא למצב בלתי הפיך - ניתן להמתין בגילוי המידע המבוקש עד שיוכרע הערעור, מבלי שייגרם נזק מהותי כלשהו.

10.        המשיבים, בתגובתם לבקשה, שהתבקשה על-ידי, הודיעו כי הם מתנגדים לעיכוב ביצועו של פסק הדין. כטענה מקדמית, הם גורסים כי המבקשים היו אמורים להקדים ולפנות לערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב ביצוע, ולא לשים פעמיהם בעניין זה ישירות לערכאת הערעור. טעם נוסף להימנעות מעיכוב הביצוע מוצאים המשיבים בהתנהלותם של המבקשים במכלול, שהיתה, לשיטתם, לא עקבית וחסרת תום לב. בהקשר זה הם חוזרים ומזכירים כי בתחילה הסכימו המבקשים, להבנתם, למסור את המידע המבוקש, ורק לאחר מכן החליט גורם אחר בהנהלת בתי המשפט שלא לגלות אותו מידע, וזאת ממגוון של טיעונים, שחלקם נזנחו בינתיים, לדעתם, על-ידי המבקשים. לגוף הדברים, סבורים המשיבים כי סיכויי הערעור הם קלושים, ובעניין זה סומכים המשיבים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא.

11.        בתום הסקירה הנ"ל - התשתית הונחה וניתן לעבור לשקלא וטריא המשפטית. בכך אעסוק מיד בסמוך.

דיון והכרעה

12.        דין הבקשה - להתקבל, וזאת מן הנימוקים המפורטים להלן.

13.        תחילה נידרש לטענתם המקדמית של המשיבים, לפיה היה על המבקשים להקדים לבקשתם - פנייה לערכאה הדיונית. טענה זו נכונה בהליכים אזרחיים (ראו: תקנות 467 ו-468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), וייתכן שבעבר יכולים היו להיות לגביה לבטים אף באשר לעיכוב ביצוען של החלטות שונות שניתנו בבתי המשפט לעניינים מינהליים (ראו פירוט אסמכתאות ב-עע"ם 1016/10 עיריית הרצליה נ' אביגל שירותי כוח אדם ועבודה בע"מ, בפיסקה 9 (לא פורסם, 11.3.2010) (להלן: עניין אביגל)). אולם כיום, לאחר תיקונה של תקנה 43 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000(ראו: ק"ת התשס"ט6730 מתאריך 14.12.2008, עמ' 202), הדין הוא ברור: "כל עוד לא הוגש הליך ערעורי לבית המשפט העליון, הסמכות לדון בבקשת עיכוב הביצוע נתונה לבית המשפט שנתן את ההחלטה; משהוגש הליך ערעורי, הסמכות נתונה לבית המשפט העליון" (עניין אביגל, בפיסקה 9).